אובדנות והישארות בחיים

אני מטפל בא/נשים עם פוסט טראומה - בדרך כלל מורכבת ובדרך כלל בנשים שעברו טראומות קשות של אונס מתמשך או אלימות קשה - לכן אכתוב אל הנשים שקוראות את העמוד הזה.

​

קשה לאדם הממוצע להבין למה את לא מסוגלת ללכת לעבוד כמו כולם, ללמוד, לתפקד, לצאת מהבית... למה את באימה מפני המחשבה על ירידה למכולת, למה את לא יכולה לנשום בלי שתהיה מעורבת בנשימה לפחות מחשבה על פגיעה עצמית.

​

כולנו נפלנו וקמנו, כולנו חטפנו במהלך חיינו מכה כזו או אחרת, פצע שדימם, אבל לרובנו היו מבוגרים מטיבים שחבשו לנו את הפצע ולימדו אותנו להמשיך בחיים.

​

אף אחד לה הסביר לנו מה עושים מול פצע שנפתח מחדש בכל פעם שהוא מתחיל להחלים. היוונים הטיבו להבין את עוצמת הזוועה, כשתיארו את פרומתאוס שגנב את האש מהאלים בעבור בני האדם, ונענש על ידי זאוס בעיט שיורד עליו משמים בכל יום מחדש, כדי לזלול את הכבד שלו ובכל יום מחדש לפצוע אותו אנושות.

​

היוונים העתיקים הטיבו לתאר את כאב הטראומה המתמשכת, זו שלנצח תמשיך לדמם.

​

קשה לנו לעמוד מול כאב מוחלט - רוב הזמן אנחנו מסיבים את המבט הצידה - לא לראות, לא להתמודד - אין לנו את הכלים להתמודד עם כאב שכזה. והקושי שלנו, מותיר את הסובלות/ים מפוסט טראומה מורכבת לבד.

​

כהורים, בני/ות משפחה ואפילו חברות/ים, אנחנו מנסות/ים לדחוף אותך קדימה: "תשתדלי, תתאמצי, את יכולה, אני יודעת כמה את חזקה". כל המילים היפות שמחזקות אותנו - אבל עושות את ההפך אצל מי שהנשימה קשה מנשוא. העידוד שלנו בעיקר גורם לנשים הנאבקות לשרוד להרגיש שהן לא יוצלחות, מאכזבות, לא ראויות לחיים.

​

לעולם.

לעולם לא נוכל להבין ולהכיל עד הסוף את רמות הכאב היומיומיות אתן הן מתמודדות. לעולם לא נבין שכל יום וכל רגע ביום, הן חיות מחדש את הטראומות הנמשכות, את רגעי השבי וחוסר האונים, ובעיקר את הלבד ואת חוסר האמון בכל מי שאמור לטפל בהן - כי מי שהיו אמורים להגן עליהן הם מי שפגעו בהן.

​

כל מה שניתן לעשות כאיש מקצוע מטפל מול שורדות פוסט טראומה מורכבת, הוא לבנות אמון מחודש בכל יום מחדש בידיעה שאני לא אפגע לעולם באמון שהיא נותנת בי, ובכל שיחה לנסות לחזק את האמון שלה בקשר הטיפולי ובעצמה.

​

כל צעד שיקומי הכי קטן הוא ניצחון ענק שהושג בדם. והצעדים חייבים להיות שלה ובקצב שלה - לעולם לא בקצב שלי. האג'נדה היחידה שלי היא לשמור אותה בחיים. רק מי שחיה יכולה לשנות את חייה בהדרגה, להרחיק את טראומת העבר ולייצר לה הווה ועתיד.

​

החיים הם האג'נדה היחידה של טיפול בפוסט טראומה מורכבת.

​

כשאני מעניק כמטפל קול לטראומות האיומות שהיא חוותה - אני מתחיל לאט את תהליך ההחלמה. זה תהליך זוחל שיש בו אין ספור עיטים שבאים לנקר בכבד. 

​

עבודה עם מי ששרדו טראומות קשות ומורכבות כל כך, היא הליכה יומיומית על חוט מתוח על פני תהום. אני לעולם לא יודע אם תיצלחו יחד את התהום היום, כדי להתחיל מחר מחדש את ההליכה הזהירה מעליה. אבל אני חייב לנסות, בכל הכוח והאהבה - למענה - להיות בעבורה מה שלא היו בעבורה מעולם בעבר - חוף מבטחים.

​

כל צעד על פי תהום הוא ניצחון של החיים על פני המוות. כל יום צריך לשוב ולהזכיר שאין שום ציפיות שלי מהחיים שלה. שהצפייה היחידה והתקווה היחידה שלי כמטפל, היא שאוכל גם מחר לפגוש בה כדי לסייע לה להתמודד עם הצעד הבא ולפעמים עם רק לעמוד ולנשום, בלי ליפול, להמשיך לנשום ולא למות. להיות לה אור באפלה שעוטפת.

​

כל זמן שאת חיה - יש לנו סיכוי לשפר לאט את החיים שלך. זה קשה, זה מפחיד עד מוות, וזה כל מה שיש לנו - חיים.

​

מוקדש באהבה למי שמתמודדות/ים עם פוסט טראומה מורכבת.

​

אשמח אם תתקשר/י אליי.  

אור

​