חודש וחצי לתוך הלחימה ואנו מונים את מתינו ואת הפצועים/ות. רבים/ות ממי שחזרו משדה הקרב בריאים/ות בגופן/ם - אבל פצועים/ות קשות בנפשן/ם. המראות בלתי נסבלים, הריחות והקולות ילוו אותם/ן עוד זמן רב בהקיץ ובסיוטים.

​

אנחנו מדינה בהלם קרב עם חיילים/ות רבות/ים שישובו עם הלם קרב, כתוצאה מהמראות הקשים. הם/ן חוו טראומה קשה שתהפוך לפוסט טראומה בעתיד - אם לא נטפל בה עכשיו.

 

כמטפל אני נתקל כעת בכמה סוגים של קשיים רגשיים הזקוקים למענה:

רגשות אשם - למה נשארתי בחיים או איך לא נפצעתי והחברים שלי כן? חלקן/ם של החיילים/ות נאלצו להתמודד עם מותם/ן של חברים/ות לקרב. לפעמים כמעט צוות שלם הושמד והנותרים בחיים צריכים להתמודד עם רגשות אשם, ועם השאלה הקשה מכל: למה? למה אני חי/ה והוא מת? איך יצאתי משם בריא/ה כשהחבר/ה הכי טוב/ה שלי במצב קשה בבית החולים?

 

פחד - ההתמודדות עם רגעי האימה תחת אש והפחד המוחשי מהמוות. גם כשבאים נחושים לקרב ובתחושה של צדק שיש לעשותו - ישנם רגעים קשים תחת אש או מול מותם/ן או סבלם/ן של חברים/ות לנשק, שהופכים לפחד משתק. הפחד המתעורר מול סכנת החיים הוא בלתי נשלט ומאפשר שלוש אפשרויות: בריחה, קפאון או מלחמה. טריגרים באזרחות ובחיים היומיומיים, יקפיצו את רגעי הפחד הללו ויובילו לשחזור התגובות - אם הפחד והטראומה לא יעובדו.

​

 

אימה - מול הזוועות שביצעו מחבלי חמאס, יש תחושה של התמודדות עם הלא אנושי, השטני, ואימה מהרוע שהתגלה במעשיהם. חמאס יצא לטבח בעוטף ישראל עם משימה אחת, לעשות את הבלתי ניתן לעיכול, להבנה, את הבלתי אנושי, כדי להטיל מורא ואימה על מי שיישארו לאסוף את הנפגעים/ות. מי שפעלו במשך שבועות בקיבוצי העוטף בניסיון לאסוף את חלקי הגופות, לזהות אותן ולהביא לקבורה, התמודדו עם גיהינום עלי אדמות.

 

החיילים/ות שלנו מאומנים/ות לצאת למלחמה, למלא פקודות, לדייק אותן, להשמיד את האויב ולשוב הביתה בשלום. אבל שום אימון או הכנה מוקדמת, לא הכינו אותם/ן למראות המזוויעים בהם הם/ן נתקלו בקיבוצים החרבים של עוטף ישראל, כפי ששום אימון לא יכול להכין למראה של ילד שנהרג בהפגזת צה"ל בתוך עזה. המראות, הקולות, הריחות, בלתי אנושיים ובלתי אפשריים.

 

חוסר אונים - יציאה לקרב במטרה להשיב את השבויים/ות ותחושה שהם בלתי נראים/ות בסמטאות ובמנהרות עזה. החיילים/ות שלנו זקוקים/ות לתמונת הניצחון שלהם וזו קשורה ישירות בהשבת השבויים הביתה. הם באו בהמוניהם/ן והתייצבו לקרב לשם כך. עד שזה יקרה, גם הן/ם חוות/ים תחושת חוסר אונים וייאוש, ככל שהזמן מתארך והשבויים עדיין לא נמצאו.

 

החיילות והחיילים שלנו אמיצים/ות, חזקים/ות ובעיקר אנושיים/ות. לעזור להם/ן להימנע מהתמודדות עתידית עם פוסט טראומה, זה להבין בהווה שהם/ן אולי לא משתפים/ות אבל הם/ן זקוקים/ות לעזרה בהתמודדות הזו.

 

כל אחת מהסיבות הללו מספיקה כדי לחוות ביעותי ליל, התקפי חרדה והתקפי זעם בלתי נשלטים. וכולן מביאות לקושי בתפקוד, בעיות בזוגיות ולא אחת מצריכות טיפול תרופתי במקביל לטיפול מוכוון טראומה.

​

מה זו הפוסט טראומה הזו שרצוי להימנע ממנה?

• זה איבוד שליטה כי הזיכרונות יעלו תמיד ברגע הלא נכון, משום מקום יבליח פלאשבק מהמלחמה, שיהפוך את ים הרגשות מרגוע לגבה גלי.

• זה לעבור מאפס למאה בחצי שניה, כי להיות במוד הישרדותי דורש להיות מוכנ/ה להתגונן בכל רגע נתון.

• זה לפחד. להרגיש בטוח/ה ואז להיזכר במה שהרגשת ולמות מפחד ולמות קצת בכל פעם מחדש.

• זה גם לחזור לחיים בכל פעם מחדש ולהיזכר באיך נושמים ואיך מרימים את הראש.

• זו בדידות.

• זה לא אחת נידוי.

• זו אשמה.

• זה סוד.

• זו בושה.

• זה כואב עד כדי כך שצריך להכאיב לגוף כדי להרגיע את השריפה שבנפש.

• זה לפחד יותר מכל להיות בחוסר אונים שוב.

• זה התקפי זעם.

• זה ניתוקים.

• זה להילחם על התקווה.

 

זו רשימה מפחידה ומאיימת, וניתן להימנע ממנה באמצעות טיפול בטראומה כמה שיותר קרוב למועד היווצרותה.

 

אנחנו חווים את המלחמה הקשה ביותר שנכפתה על עמנו מאז הקמת המדינה. התפקיד של העורף הוא להבטיח שהלוחמים/ות שלנו יקבלו את מיטב הטיפול הנפשי שיסייע להם/ן לחזור מהזוועות אל עולם החיים שוב.

​

​

אור