ההתמודדות עם טראומה מינית תמיד מזוויעה ודורשת מאיתנו את כל המשאבים והכוחות. כשמדובר בפגיעה מינית מתמשכת ובעיקר בילדות – על ידי אדם מוכר שבדרך כלל מקורב לנפגע/ת ואמור להגן עליו/ה – הקושי גדול עוד הרבה יותר.

​

אחת הדרכים להתמודד עם טראומה בסדר גודל אפי שכזה היא בניתוק. לפעמים נוח לקרוא לזה בשפה לא מקצועית – הדחקה, אבל זה הרבה מעבר להדחקה רגילה.

​

דיסוציאציה (ניתוק) עשויה להתרחש בכמה רמות. מהמקום של לומר לעצמך: "אני לא פה, זה לא קורה לי"; בכניסה לסוג של ערפול, ניתוק מהגוף וסוג של הסתכלות מהצד או מלמעלה על מה שקורה לך; ואפילו בהסתתרות בתוך חדר פנימי בתוכך ויצירה של זהות אחרת – חליפית, שתפקידה להתמודד עם האונס.

​

בכל אחד מהמצבים הללו, קורבן האונס לא לחלוטין נמצא/ת בזמן האונס. זו דרך להתגוננות ובעיקר של ילדות/ים במצבי סיכון קשים, אבל זו גם דרך שגורמת לבלבול גדול בבוקר שאחרי. הילד/ה שנאנס/ה בלילה, לא לחלוטין זוכר/ת מה היה. הדיסוציאציה מגינה מהזוועה אבל גוזלת את הזיכרונות. האם באמת התעורר/ה בלילה לגוף אחד שנוגע, מכאיב, חודר? או אולי זה היה רק חלום רע? הרי בבוקר, מתנהגים אליה/ו כאילו לא קרה כלום...

​

המרחק בין זוועת הלילה ונורמליות הבוקר, מרחיבה את תחומי הדיסוציאציה. אם לא אומרים על זה כלום ואם אף אחד לא ראה ולא שמע/ה, אולי לא קרה כלום? אולי זה רק דמיון? חלום רע?

​

הדיסוציאציה מייצרת חורים בזיכרון של הילד/ה המתבגר/ת. תחושה של: "אני לא שפוי/ה? איך אני לא זוכר/ת את הילדות שלי? מה קרה שם? אני יודע/ת שקרה משהו רע, אני זוכר/ת קטעי רגעים... מה קרה שם?

​

מדובר בתחושה איומה של חוסר אונים בחוסר היכולת לזכור את חייך שלך. ובעקבות התחושה הקשה הזו עולות שאלות קשות של שפיות, היה או לא היה, ועוד...

​

יש המון כלים לעבודה על דיסוציאציה אבל אין פרוטוקול אחד.

 

בעבודה מול טראומה מורכבת כל כך, אני בא עם כל הכלים שצברתי בימי חיי וללא שום כלי. אני בא מוכן להשתמש בהכול או בכלום – התפקיד שלי הוא לייצר לך קודם כל מרחב בטוח – אולי לראשונה בחייך. מרחב שתדע/י שאפשר להביא אליו הכול, שהיחס יהיה מקבל, מכיל, בטוח.

​

ולאט, מאוד לאט, בצעדים קטנטנים, ניגע בכאב הלא מדובר שמסתתר מאחורי הדיסוציאציה. זה יהיה קשה, זה יהיה מפחיד, אבל נעשה את זה יחד. זה ייקח זמן, לא מדובר בקפיצת ראש אל הכאב, אלא בטבילת קצות האצבעות ונסיגה, לנוח ולנשום. אבל נעשה את זה בקצב שלך. רק שלך. רק בקצב שלא יציף מדי, קצב שיאפשר לך להמשיך לנשום ובעיקר יאפשר בתוך ועם הכאב, לייצר חלופה של תפקוד וויסות רגשי.

​

הלוואי שהייתי יכול לומר לך שזה יהיה קל. זה יהיה כואב, זה יהיה מפחיד. הגילוי האיטי של מה שהסתרת מעצמך כל החיים מבטיח התמודדות עם קשיים איומים. אבל עם כל זה אני אהיה שם להזכיר לך כל הזמן, שאת הזוועה האמיתית כבר עברת ונשארת בחיים. מה שנעשה זה להתמודד עם הזיכרונות הכואבים, אבל ממקום בטוח ולא בודד יותר.

​

הייתי שם במקום בו את/ה נמצא/ת עכשיו. אני יודע כמה זה קשה ומפחיד. ניכנס אל הכאב שלך יחד, אבל רק במטרה להצליח להשאיר אותו מאחוריך סוף סוף.

​

הדרך היחידה להחלמה היא לא בשכחת העבר, אלא בהתמודדות אמיצה עם הזיכרונות ובלמידה של גבולות ושל וויסות רגשי. הוויסות יאפשר להתמודד טוב יותר עם התקפי החרדה והדיכאון, עד להקטנתן למינימום. הוויסות יאפשר לך חיים.

​

אשמח אם תתקשר/י אליי.  

אור

​