את בת 40, 50, 60 או אפילו 70, כבר אימא, אולי למתבגרים ואולי אפילו כבר סבתא, ופתאום משום מקום, את מוצפת בזיכרונות / פלאשבקים, של פגיעה טראומתית חד פעמית או ארוכה ומתמשכת שפגעו בך בצעירותך. ומה עכשיו?

​

מלמדים אותנו שטיפול זה משהו שעושים אנשים צעירים בתחילת דרכם. בשנות העשרים או השלושים שלהם, כשהם נדרשים להחליט על דרכם או להתמודד עם טראומות ילדות. זה הגיוני, אפילו שלחת את הבת או הבן שלך לטיפול לשנתיים שלוש, אבל לחשוב שאת תיזכרי ככה באמצע החיים בזיכרון שברגע מרעיש את חייך ומסיט אותך בבת אחת מהנתיב שסללת לך? זה לא צפוי, ומה עושים עם זה?

 

יש גם בושה שעולה. די, את בגיל שבו את אמורה להתחיל ליהנות, לצאת עם בן/ת הזוג או עם חברות, לנסוע לחו"ל, אולי במקסימום ללכת לטיפול כדי לחשוב לאן את רוצה להתקדם מפה. אבל טיפול שחופר בעבר? מי צריך את זה? בשביל מה? ואיפה זה היה כל השנים? מה פתאום זה עלה עכשיו?

 

התשובה הפשוטה והקשה היא, שלזיכרון שלנו אין גיל, אין תקרת זכוכית שאומרת לו - מעכשיו כבר לא. אנחנו נזכרות כשאנחנו יכולות להיזכר. כשמספיק חזק לזכור, כשמספיק בטוח או לפעמים, במקרים הפחות טובים - כשכבר אין ברירה. זה קורה כשמנגנון ההדחקה שלנו קורס מול הזיכרונות שמציפים ומציפים עד שכבר אי אפשר עוד.

 

צריך המון אומץ כדי לבוא לטיפול בכל גיל, אבל עוד יותר כדי לבחור להתמודד עם מה שהודחק לאורך חיים שלמים במיומנות. ברור שהיו לך בדרך התמודדויות לא פשוטות עם סימפטומים שונים שנוצרו. היו חרדות חברתיות, היו כעסים, סיוטים, התקפי זעם... אולי דחפת את עצמך לקצה להצליח מקצועית והעיקר לא להתעסק בעצמך, אולי סבלת כל חייך מהפרעת OCD כפייתית בניסיון להתרחק מעצמך... אולי חיית כל חייך עם הפרעות אכילה שניסית להסתיר תוך שאת מתמודדת עם הערות מהסביבה.

 

אולי הצלחת להקים לך זוגיות, אולי לא. אולי פחדת מדי, אולי הרסת כל קשר שנכנסת אליו ואולי מראש נכנסת לקשרים הרסניים שפגעו בך עוד ועוד.

 

ועכשיו את מקבלת הזדמנות לתקן את מה שנשבר בך. זה לא את שלא בסדר, זה שהיו לא בסדר אלייך, שפגעו בך, פגעו כל כך, ועכשיו סוף סוף, את יכולה לדבר.

​

אני מבטיח להקשיב ולהיות בשבילך.

 

אור

​