זה נשמע פשוט, אני יודע... אבל תחשבו לרגע, כמה מריבות התחילו, גדלו ונמשכו עד אין סוף, רק בגלל שלא ידעתם/ן לעצור לרגע את הסחרחרה ולומר: אני מתנצל/ת, את/ה צודק/ת, פגעתי בך ואני מבקש/ת סליחה.
בואו נדבר אמת, הרי בינינו, לפעמים הדם פשוט עולה לראש ולא בא לך לשמוע את הצד השני. מה שבא באמת עכשיו הוא לכעוס, בצדק ופשוט להיות צודק/ת. די, מספיק עם הפשרות, ועם השיחות, ועם ה-להקשיב... עכשיו, את/ה כועס/ת ובצדק, ושיזדיין העולם.
אוקיי. נעצור ונחכה. את/ה הרי יודע/ת שאת/ה יכול/ה לעצור את המריבה הזו לפני שהיא תהפוך לדרמה בסגנון הטלנובלות. את/ה יודע/ת את זה בזמן שאת/ה קורא/ת ומתעצבנ/ת. את/ה יכול/ה, אבל בא לך שישמעו אותך ושיודו שאת/ה צודק/ת.
אז הנה, את/ה נורא צודק/ת. בא לך עכשיו לעצור ולשמוע איך רגע לפני שנהיית נורא צודק/ת הספקת להעליב או לפגוע?
כי בינינו, די מבאס לחבק כרית שמספרת לך בדממה שאת/ה צודק/ת בלילה. והלב הזה שלך, שבוכה עכשיו מתחת לצעקות - מה שהוא רוצה באמת זה להשלים.
אז בוא/י נעצור לרגע את הצדקנות ותקשיב/י לה/ו - אבל עשי/ה זאת רגע לפני שאת/ה מתפרצ/ת. עשי/ה זאת בשנייה שבה היא/הוא אומר/ת לך שפגעת בה/ו. זה הזמן לעצור את העולם ולהקשיה. נסי/ה לראות את הדברים מבעד לעיניו/ה. שימ/י לרגע בצד אותך - הצודק/ת, ובוא/י נסי/ה להפוך אותו/ה לצודק/ת לרגע. רק לרגע, ורק כדי שתוכל/י לשמוע אותו/ה באמת - בוא/י ממקום של הזדהות איתו/ה ולא עם עצמך.
נורא קשה להקשיב כשכועסות/ים. מי רוצה להקשיב בכלל? אבל אם תעצור/תעצרי לרגע את הכעס שלך, תוכל/י לראות את המבט בעיניים שלו/ה - המבט הפגוע, הנעלב. המבט שגורם לך לרצות למות עכשיו - כי את/ה מבינ/ה שפגעת.
ובוא/י לא נבטל את הפגיעה שאת/ה נפגעת. בכל מערכת יחסים יש שתיים/שניים וגם בכל מריבה. תמיד יש שני צדדים ותמיד חיוני שניתן מקום זהה לשני הצדדים. ששני הצדדים ידברו, יקשיבו ויביאו את הכאב שלהם.
כי מתחת לכעס - נמצא תמיד כאב. וכשאנחנו נעלבות/ים - אז לא בטוח לנו להביא את הכאב. הרבה יותר פשוט להביא את השכבה העליונה - את הכעס. אבל הכעס, בנוי מאגו. ותפקיד האגו למנוע מאיתנו פגיעה נוספת. ולכן ברוב המקרים, האגו לא יניח לנו לדבר אמת ולהביא את הכאב. האגו יגרום לנו להתנכר, להתעלם, לשחק אותה - אחת/ד שלא זורק/ת זין.... נו באמת... כואב לך עכשיו וככל שתביא/י את הכאב מהר יותר - הפתרון יבוא מהר יותר ואיתו הפסקת הכאב.
אנחנו רגילים/ות לחשוב במונחים של מלחמה כשאנחנו רבים/ות. מי התחיל/ה את המריבה, מי י/תסיים אותה ובעיקר, מי י/תנצח? אבל החשיבה הזו הרסנית לקשרים שלנו. האיש/ה הזו/ה שאנחנו קצת שונאים/ות עכשיו מהמקום של הכאב - היא/הוא האיש/ה שאנחנו אוהבים/ות. ולא האויב.
כשאנחנו מבקשות/ים סליחה - בשנייה הכעס מתפוגג ובמקומו בא הכאב שהסתרנו והחרטה, ומשם ההתפייסות. אין טעם לשחק במשחקים ששוברים את הלב שלך ושלה/ו. יש גבול לכמה שהלב יכול לספוג כאב. כשהכאב הופך לבלתי נסבל - הקשר מת בייסורים נוראיים.
אז בפעם הבאה כשתריבו, והיא/הוא י/תאמר לך "פגעת בי ב..." במקום לסתור אותו/ה ולהתגונן, הקשב/י לה, הפנימי את הכאב שלו/ה. וגם אם זה קשה - האמנ/י לה. פגעת בה. פגעת באיש/ה שאת/ה אוהב/ת ולכן עליך להתנצל. בלי "אבל". התנצל/י והסביר/י מאיפה דברים באו. להסביר מה המקור - אין פירושו להאשים - אלא לחלוק.
אם את/ה מרגיש/ה שהיית רוצה להגיע לסוג השיח הזה בזוגיות שלך אבל שאת/ה מתקשה, אני מזמין אותך להתקשר אליי ולעבור איתי את המסע שיאפשר לך להגיע לזוגיות מהסוג הזה.
אור, 052-5634826
Comments