top of page
תמונת הסופר/תאור מרוני

טרנס בתהליך - פרק 3- אז איך אני מדבר/ת עכשיו?

עודכן: 30 ביוני

מאת: אור מרוני



השבועות חולפים ובעקבותיהם החודשים. במרץ החלטתי על השינוי ואנחנו כבר בספטמבר. בעוד שלושה חודשים תתקיים הפגישה הראשונה שלי בוועדה לשינוי מגדרי ותהליך השינוי שלי נע באיטיות מייסרת.


א/נשים שואלים/ות אותי: אז איך לפנות אליך? בזכר, בנקבה? ואני עונה שזה לא משנה. אבל זו לא תשובה מדויקת.


כי זה לא משנה, אבל כשפונים אליי בזכר, אז יש תחושה של ניצחון, של ריגוש מטורף. אני מצליח לכתוב בזכר לא מעט, אבל לדבר בזכר עדיין מפחיד אותי.


האם זה הפחד מהוויתור על הזהות לתוכה חייתי 56 שנים? זהות שמעולם לא התחברתי אליה אבל סוג של התרגלתי? התרגלתי להתעלם ממראות תלויות, כמו שהתרגלתי לדמיין שאני בגוף של גבר ולהיות מופתע בכל פעם שנפגשתי עם עצמי בראי.


אבל בתוך חוסר הנוחות, זוהיתי כלפי חוץ כאישה. דיברתי, אהבתי, כתבתי, שרתי (רוב הזמן) כאישה. חייתי חיים שלמים כאישה. אולי היחידה שזיהתה מהשנייה הראשונה את הגבר שבפנים הייתה הנכדה שלי, שקוראת לי: "סבתא אתה רוצה ללכת איתי? סבתא בוא אליי". והיא יודעת להבדיל בין זכר לנקבה. אל דבי היא מדברת בנקבה. רק אליי היא עושה את ההבדלה הזו הטבעית כל כך. ובכל פעם שהיא מדברת אליי כך, הלב שלי רוקד בפנים. הנכדה החכמה שלי רואה אותי.


אבל אני נרתע מלראות אותי ועוד יותר מלשמוע את עצמי.


בחודשים האחרונים ניסיתי לדבר בלשון ניטרלית שאין בה זכר או נקבה. אלוהים, כמה שהעברית קשה לטרנסים. במקום לומר: "אני הולכ/ת עכשיו", דיברתי בעתיד "אני אלך" דיברתי בעבר: "הלכתי", או הכי הזוי זה לדבר ב: "צריך ללכת עכשיו". העיקר לא להידרש למגדר בשפה.

כמה קשה ומתיש לדבר ככה. כמה קשה לטפל במטופלים/ות שלי תוך הימנעות ממגדר בשיח שלי.


בשבועיים האחרונים, מדי פעם דיברתי בלשון בזכר. בהתחלה בפחד, בהתרגשות וקצת בקול משועשע, כאילו שאני לא באמת מתכוון לזה. קצת כמו שהומואיות אוחצ'ות ידברו זו לזו... ובכל פעם שדיברתי כך נזפתי בעצמי על ההימנעות, על הפחד, על ה... מה כבר יקרה אם תדבר כמו שאתה מרגיש באמת? אני מדבר לאשתי, לחברות שלי שיודעות על התהליך, למטפלת שלי... אבל זה לא יצא. נחנקתי. לא ידעתי אם זה בגלל שימור הזהות הקודמת, הפחד מהזהות העכשווית, המחויבות שיש בשינוי השיח.


אלה היו שבועות קשים והם עדיין קשים לדיבור.


חלק מהפחד הוא בגלל ההתמודדות עם עצמי, עם הסביבה המיידית, וחלקו פחד כלכלי. אני מטפלת בא/נשים עם פוסט טראומה מורכבת בעיקר כתוצאה מפגיעות מיניות - המטופלות/ים הוותיקות/ים שלי הבהירו שהשינוי שלי לא משנה להם/ן, אבל מה בנוגע למטופלים/ות חדשות/ים? האם הבחירה לחיות כטרנס תפגע ביכולת ההשתכרות שלי? איך לעזאזל אציג את עצמי מול מטופלות/ים חדשות/ים?


חבר מטפל שגם הוא טרנס אמר לי שמי שצריכ/ה להגיע בדיוק אליי יגיעו. והוא צודק, אבל הפחד ישנו והוא מעכב את התהליך. ואולי העיכוב נכון, אולי צריך את הזמן לעיכול האיטי של השינויים שלי.


אז אני מעז יותר. אני כותב לא מעט בזכר. אני מדבר קצת יותר בזכר. קצת, טיפונת. לאט. ממש ממש לאט. הבנתי שלתהליך יש את הקצב שלו. התחלתי מהכרזה - זה היה לי הכי קל. המשכתי ביציאה הדרגתית מהארון - וזה היה מפחיד ועדיין מפחיד. למדתי שיש המון טרנספוביה והתחלתי להתמודד איתה אישית. קבעתי פגישה עם הוועדה לשינוי מגדרי... ועכשיו אני בשלב של להסתכל במראה ולשאול אותי מה אני? איך לדבר? קצת כמו ילד שמקבל מילים. זה לוקח זמן לתינוקות וזה לוקח זמן גם לי.


פרק 1

פרק 2









Ⓒ כל הזכויות שמורות לאור מרוני





268 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page