הורגי השליח

"להרוג את השליח", הוא ביטוי מטאפורי המתאר מעשה של הטלת אשמה על אדם שנשלח להעביר מסר, שמאכזב את מקבלו. בעבר כשהודעות הועברו באופן אישי על ידי שליח אנושי. מקבל הבשורה הרעה עלול היה להגיב לקבלת הבשורה בביצוע מעשה נקם בשליח עצמו במקום בנשוא ההודעה עצמו.

בהווה, כמטפל שמלווה תהליכי שינוי מגדרי, אני נדרש לעתים לסייע למטופלים.ות שלי בתהליך היציאה מהארון שלהם.ן מול המשפחות ובעיקר מול ההורים. מדובר בתהליך קשה, וככל שהקושי גדול יותר - כך ההורים זקוקים.ות לשעיר לעזאזל להאשים בו את השינוי שהגיע - והכי קל להאשים את מי שמלווה את הילד.ה בתהליך השינוי שלו.ה, ולהפיל עליו את האחריות לשינוי, במקום להבין שאי אפשר להילחם בצורך האדיר של המטופל.ת להגיע להגדרה העצמית המדוייקת לו.ה.

כטרנסג'נדרים.ות אנחנו חיים.ות חלק משמעותי מהחיים בשנאה עצמית ובשנאה כלפי הגוף שלנו. המעבר מהשנאה העצמית הזו והדיספוריה לעבר ההבנה של מה שנכון לנו ואיתה הבנה של מה שנרצה לעשות כדי לשנות את גופנו ולהפוך אותו מהכלא שלנו לארמון בו אנחנו חיים.ות, הוא תהליך מייגע ומפרך, שדורש המון כנות, יאוש מהמצב הקיים ואומץ לשנות אותו.

מהצד השני, כהורים, אנחנו רואים את הקשיים של ילדינו תמיד כגדולים ומפחידים יותר ממה שהם במציאות. זה קשור לרצון להגן עליהם.

כשכהורים אנחנו מטילים את הפחדים שלנו על הילדים - אנחנו מפעילים אצלם את הצורך לרצות, להשביע את רצוננו - ואפילו ממקום של מחיקה עצמית. ככה זה ילדים - הם רוצים שנשמח בהם.

ולכן כשהורים מגיבים בצורה מזועזעת לתהליך של יציאה מהארון של ילדם או ילדתם, פעמים רבות הדבר יגרום להתרסקות של מי שרק ביקש.ה לחיות את חייו.ה.הורה שמגלה שבנו/בתו טרנסג'נדר.ית, חווה פעמים רבות הלם ותהליך של אבל. הבן.ת המוכר.ת שגדל.ה בביתו.ה משתנה לו.ה, והדבר הקשה ביותר בעולם הוא התמודדות עם שינוי כל כך מהותי.

גם אם התגובה הראשונית היא הכלה ורצון לחבק את הבת.ן ולהגן עליו.ה, עדיין עולה האימה מפני החיים שמחכים לו.ה בהמשך, ותחושה של חוסר אונים מולם.

בצר להם.ן, הם.ן פונים.ות אליי - המטפל של הבן.ת - ומנסים.ות לשכנע אותי לעכב ככל שניתן את תהליך השינוי המגדרי של ילדם. כשאני מסביר שאני מבין את הקושי שלהם ואני כאן כדי לסייע ולהכיל אותו, אבל שהמחויבות שלי היא לילד.ה הטרנס.ית ולצרכיו.ה בלבד - אני הופך לאשם בשינוי המגדרי.

לא משנה שנבחרתי כמטפל לילד.ה כי אני טרנס - בטוח ששטפתי לו.ה את הראש להפוך לטרנס.ית בעצמו.ה. זו הטענה הראשונה שנשמעת, וזה אחרי שבפגישה אני מתאר את השבועות בהם אתגרתי את המטופל.ת במיליון שאלות כדי לסייע לו.ה להגיע למקום שבו קיימת ידיעה ברורה של מה שרוצים ומה שמרגישים.

התכונה הזו של להרוג את השליח מובנת, אבל מתסכלת מאוד. מי שיוצאים מהארון ומגלים שהמשפחה רוצה להכיל אבל בו זמנית מזועזעת ומבועתת - זקוקים יותר מתמיד לאדם האחד בו הם בוטחים שיעמוד לצדם.

פעמים רבות, המשפחות ההמומות שמימנו מלכתחילה את הטיפול מודיעות שהן מפסיקות לממן אותו. הן מאמינות שאם הן ינתקו את המטופל.ת מהגורם המטפל בו - הן יצליחו "להמיר" אותו.ה בחזרה למקום הבטוח למשפחות, להגדרה המוכרת.

מה שהן לא מבינות הוא, שבניתוק הזה הן יגרמו פעמים רבות לסיטואציה של רמייה - הצגה בבית המשפחה

וחזרה לארון, במטרה להצליח לחיות את החיים שנכונים למטופל. ההורים לא מצליחים להבין את הקושי שבתהליך היציאה מהארון כטרנס.ית, ונדמה להם לעתים שאם הם רק יצליחו לדחוף את השד הזה בחזרה לבקבוק - הכול יחזור להיות בסדר.

הסכנה הגדולה ביותר בעיניי, היא בניסיון ל"המיר" את הילד.ה בחזרה ל"מגדר הנכון". האומץ שנדרש ליציאה מהארון מול עצמך ואז מול הסביבה הקרובה - דורש את כול הכוחות הנפשיים, ותגובה שכזו עלולה לרסק ולדחוף את הטרנס.ית למקומות חשוכים ומסוכנים.

כמטפל, במצבים הללו אני מנסה לנתק בין צרכי ההורים לצרכי הילד.ה. אני מכיל את כאב, פחד, זעם ההורים ואת האימה שלהם מפני השינוי, ומנסה להסביר להם שהפחד שלהם הוא לא סיבה מספיק טובה לדרוש מהילד.ה לבטל את צרכיו.ה ולהיות מי שהי.וא.

במקביל אני מנסה לחזק את הטרנס.ית שכרגע יצא.ה מהארון, ומתמודד.ת עם תחושת בעתה מהסיטואציה ועם רגשי אשמה על ה"רעש" שנוצר במשפחה כתוצאה מהצעד הזה.

ואז, או שאני מצליח במשימתי או שכשליח שנכח בתהליך היציאה מהארון - הקשר הטיפולי מוצא על ידי ההורים להורג מתוך אמונה שניתוק המטופל.ת מהמטפל יסיים את תהליך השינוי.

כל האפשרויות על השולחן. וזה קשה, מתסכל, מתיש, ולצערי אנושי גם בטעויות שנעשות.

אני מזמין אותך לפנות אליי ולאפשר לי לסייע לכם.ן, לחתור לחיים מלאים וטובים יותר.

התקשר.י אליי ונתחיל לעבוד.

אור: 052-5634826

הטיפול בקליניקה בכפר ורדים או בזום.

Ⓒ כל הזכויות שמורות לאור מרוני