מאת: אור מרוני
ב-21/03/23, בגיל 56 שלחתי לחברות ולמטופלות/ים את ההודעה הבאה, לאחר שהודעתי קודם את אותה ההודעה לאשתי ולמטפלת שלי: "אני בתהליכי בדיקה של התאמה מגדרית, או בעברית, בדיקת אפשרות של חיבור מלא יותר שלי לצד הגברי שיש בי והתאמתו למראה החיצוני שלי. אני עוד לא יודעת כמה רחוק אבחר ללכת עם זה, אבל אני בבדיקה של זה. בהחלט סביר שבתוך כשנה אבחר להסיר את השדיים שלי (ולהפסיק להוציא כל כך הרבה כסף על חזיות 😜).
"אני לפעמים אדבר בלשון נקבה, לפעמים בלשון זכר... הפנים שלי יהיו לפעמים גבריות יותר במראה שלהן... אני בבדיקה של מה שנכון לי. זה חלום שלי מאז גיל 15 בערך, ואין לי עוד המון שנים להגשים את החלומות שלי.
"זה זהו. נראה לאן זה ייקח אותי.
"אוהבת אותך ואם יש לך שאלות, הרגישי בנוח לשאול אותן.
"ולא משנה מה לשון הפנייה אליי. אענה ללשון מעורבת תמיד :)"
הודעתי ונבהלתי. כאילו, מה נסגר? מאיפה זה בא פתאום? אני לסבית, בוץ', שחיה באושר לצד אשתי כבר 13.5 שנים, אז מה נפל עליי? זה משבר החמישים וחמש?
ואולי צריך לחזור רגע להתחלה.
הגדרתי את עצמי כלסבית כבר בגיל 12.5. אני זוכרת את עצמי מעיינת באנציקלופדיה לאומנות שאמי רכשה לנו, ופתאום הגעתי לתמונה מופלאה: השינה, שצוירה על ידי גוסטב קורבה ובה שתי נשים ישנות על אותה המיטה אחרי מה שנראה בבירור כשינה של אחרי סקס.
בהיתי בתמונה הזו במשך יותר משעה, ובפעם הראשונה הבנתי את מה שידעתי כל חיי - זה מה שאני, זה מה שחיפשתי, זה מה שמגדיר את מה שאני אוהבת. אני אוהבת נשים. אני לסבית.
כבר באותו היום יצאתי מהארון ומאז לא חזרתי אליו.
זה באשר לארון הלסבי, אבל הארון הטרנסי היה קצת יותר מסובך.
בגיל שלוש וקצת כשאני ויתר הילדים והילדות בני/ות גילי בדקנו מה יש לנו במכנסיים, התאכזבתי לגלות ששלי מסתתר ובלתי נראה. לא קישרתי בין איבר המין שלי לזה של הבנות האחרות. מבחינתי הייתי בן שאיבר המין שלו מסתתר.
בגיל חמש כשרקדתי בלט, התעקשתי במופע הסיכום לרקוד בתפקיד הנסיך או שלא ארקוד כלל. הייתי נסיך מצטיין.
מגיל שש ועד גיל 12.5 נאנסתי על ידי בעלה של אמי והחלום להפוך לגבר תפח. כילדה האמנתי שבנים לא נאנסים. התאמנתי לאורך כל שנות נעורי, בניתי שרירים וכוח וחיכיתי לגיל 18 כדי לעבור אז ניתוח לשינוי מין. אלא שבשנות השמונים, היו סיפורי זוועות באשר לתוצאות הניתוחים הללו והחלום נגנז. במקומו השלמתי עם היותי בוץ' ודוב. לא אישה ולא גבר - דוב.
דוב היה הפתרון המדויק לי. לא התחברתי לנשיות בי אבל בוודאי שלא רציתי להיות גבר - במיוחד כי באותן השנים די שנאתי גברים. הזהות האמורפית שלי התאימה לחיה האמתנית והחזקה הזו. הנשים שחיו לצדי, שמחו לאמץ את ההגדרה העצמית הזו שלי. דוב.
חייתי מספר קשרים משמעותיים בחיי, חלקם הגדול היו רעילים עד מאוד. מי שבאה מבסיס של ילדות מוזנחת, אלימה ושזורה בפגיעות מיניות - לומדת להסתפק במועט. אבל בשנת 2009 נכנסתי לזוגיות עם דבי שלי, לקשר מכיל, אוהב, תומך, הדדי, שוויוני… וקשר שחיבק את הזהות הפמית שלה והבוצ'ית שלי. פתאום הבנתי כמה עושר ומשמעות יש לקשר כזה. הגעתי הביתה.
לאחר כמעט 14 שנים עם דבי כשמאחורי 23 שנים עם המטפלת שהייתה לי בשנות העשרים והשלושים שלי, ועוד שש שנים עם המטפלת העכשווית שלי, אני יכולה להעיד שהגעתי למקום מצוין בחיי. יש לנו בית בכפר ורדים, דבי הביאה איתה שתי בנות בוגרות והקשר שלנו צמח במקביל להתפתחותן כנשים צעירות. יש לנו 3 נכדות ונכד אחד, ארבעה כלבים, דבי מצטיינת בעבודתה כמורה ולפני ארבע שנים סגרתי את המשרד שהפעלתי במשך 22 שנים ונתן שירותים לעמותות, והלכתי ללמוד טיפול. אני מטפלת בא/נשים עם פוסט טראומה ועושה חיל. החיים שלנו דבש, אז מה פתאום עכשיו שוב בדיקה מגדרית?
זה חזר לחיי כי אני שלמה בכל שאר התחומים. בעבודה האישית שלי בדקתי, חפרתי, עיבדתי, סגרתי, סלחתי, הכלתי את כל חיי, ונשאר רק החלק הזה, החלק ששואל אותי: אז מה אני?
אם תחשבו על זה, כבר באולטרא סאונד, זו השאלה הראשונה שאנחנו שואלים - מה יש לנו? בן או בת? כששואלים תינוק/ת מה את/ה? הם יודעים לענות בצעקה בדרך כלל בת/ן, ובהרבה שמחה. זו המהות.
אני יודעת מי אני, מה אני אוהבת, במה אני מאמינה, מה הערכים שלי, אבל אין לי מושג מה אני. אני בן? אני בת? אני יצור כלאיים? אני דוב? ואולי דוב כבר לא מספק?
כפרטים וכחברה, יש לנו צורך בלתי נשלט להגדיר את מה שמולנו: זה בן, זו בת, תינוק/ת, איש/ה... לבן / שחור / צבעוני / בגוונים... כל דבר שאנחנו רואים אנחנו מתייגים. ככה עובד המוח שלנו. הוא מתייג ומכניס למגירה או למדף הנכון לשליפה בעת הצורך.
זה הרבה יותר מסובך כשמדובר בהגדרה עצמית שמנוגדת לתפיסות החברתיות המקובלות. אז בא נידוי, קושי ובעיקר פחד נוראי שלא יאהבו אותנו ולא יקבלו אותנו כפי שאנחנו. בעקבות התחושות הקשות הללו באה ההסתרה, הבושה והאשמה. משם הדרך קצרה לשנאה עצמית.
כמטפלת, העיסוק המשמעותי ביותר שלי היא בהגדרות העצמיות של המטופלים/ות שלי. מההגדרות העצמיות ומהערכים - כולנו בונים את הגדרת העצמי שלנו. לכן חשוב כל כך להגיע למקום שבו אנו מרגישים שלמים עם ההגדרה העצמית שלנו.
אבל מה ההגדרה שלי?
לפני בערך ארבעה חודשים הודעתי לאשתי ולמטפלת שלי, שאני מתחילה בתהליך של שינוי מגדרי. כשהן שאלו אותי למה אני מתכוונת, הבהרתי שלשני דברים:
כשהייתי בת 16, בת זוג שלי שכנעה אותי שגם נשים מתגלחות. מכיוון שלא הייתה לי סיבה לחשוב שהיא משקרת - האמנתי לה. למרות שלא היה בזה שום צורך, התחלתי לגלח את פניי. בתוך מספר חודשים התברר שככל אני מגלחת - כך השיער גדל. התחלתי להתגלח באופן יומיומי, תוך שאני עושה כמיטב יכולתי שיראו כמה שפחות זיפים.
אבל היה גם עונג בגילוח הזה, והוא התחבר לזהות עצמית סמויה שלי, ההיא שרצתה את הניתוח לשינוי מין. 20 שנים לאחר מכן, כשחברה טובה רכשה לי סדרת טיפולי לייזר להסרת שיער הפנים, הלכתי למפגש אחד וויתרתי על השאר. לא יכולתי להתחבר לפנים שאיבדו את השיער שהוסר במפגש ההוא.
הייתי במאבק יומיומי: מצד אחד לא יצאתי מהבית בלי להתגלח, ומהצד השני לא יכולתי לוותר על הצורך בזיפים כחלק מהגדרתי העצמית.
הבהרתי שלראשונה בחיי אני אגדל את הזיפים לשפם ולזקן, ואפילו אעצב אותם כרצוני. רק לחשוב על זה גרם לי לריגוש עצום - בפעם הראשונה אני אאמץ את איך שהפנים שלי באמת נראים. בפעם הראשונה אולי אוהב להסתכל עליי במראה. בפעם הראשונה ארגיש שהפנים שלי מתחברים לאיך שאני בפנים.
הדבר הנוסף שהחלטתי לעשות במסגרת השינוי המגדרי היה להסיר את השדיים.
החלטתי שארצה שהחלק העליון שלי יהיה גברי והתחתון יישאר כפי שהוא. התכנית הייתה לעבור כפי שאני מרגיש/ה אבל לשמור על היכולת להנות מסקס בכל דרך שאבחר.
רק לומר בקול רם את מה שאני רוצה, גרם לאקסטזה שנמשכה לפחות כמה ימים. זה היה לומר את מה שאסור היה לחשוב לאורך כל השנים.
מאז עברו כמה חודשים וזה עדיין גורם לריגוש עצום.
אולי כמו עיוור שקיבל את היכולת לראות… חירש שהחל לשמוע… זו עוצמת התחושה. זה בפעם הראשונה להתחיל להבין מה אני באמת רוצה להיות.
ואלוהים ישמור, כמה שזה מפחיד וקשה.
זו יציאה יומיומית מהארון. כל אדם שרואה אותי, מסתכל על הפנים, עובר לשדיים, ואז יש את התהייה… מה אני בדיוק רואה? איך להתייחס? איך זה מתיישב עם הערכים של מי שמסתכל עליי?
התחלתי ביציאה מהארון הדרגתית. קודם כל ביררתי שאשתי מקבלת את הרצון שלי להשתנות (היא קיבלה למרות שהיא שונאת זיפים). ואז התחלתי בצעדים קטנים… השכנים, הנערות/ים שמורידים את הכלבים שלנו… הוצאתי מכתב לכל המטופלות/ים שלי והסברתי שכפי שאני נמצאת בעבורם בתהליכי השינוי שהם עושים/ות, גם אני בשינוי, ולפעמים הפנים שלי ישתנו… כל המטופלות/ים שלי הגיבו באהבה ובקבלה מלאה.
השלב הבא היה לספר לחברים הקרובים. אחריהם למשפחה. זה כבר היה קשוח.
הם הכי חשובים אחרי אשתי.
השינוי שבדרך התקבל ברגשות מעורבים. אחותי, אחי, גיסתי, קיבלו באהבה ובברכת דרך צלחה. האחיינים שאלו הרבה שאלות את הוריהם, אמי, בן זוגה ואבי שחי בחו"ל, לא התלהבו אבל הבטיחו את תמיכתם.
בסך הכל קיבלו באהבה, אבל לי זה לקח עוד שלושה חודשים מרגע ההצהרה ועד שמצאתי את האומץ להגיע אליהם לא מגולחת, עם זיפים בני שבוע.
כדי להבין כמה זה היה קשה, אסביר שלאורך כל השנים, אם נקלעתי אל בין אנשים ולא הייתי מגולחת למשעי - הייתי מסתירה את הפנים שלי שלא יראו. לא יצאתי להוריד זבל בלי שאהיה מגולחת. זו לא הייתה אופציה. ועכשיו, בבת אחת, בחרתי להפסיק להתבייש במי שאני ולשאת את הפנים שלי באומץ ובגאווה.
כל יום מחדש מאז ההחלטה, הוא יום של יציאה מהארון. זה ביציאה לסופר, לחדר הכושר, זה בהיכרות עם מטופל/ת חדש/ה, זה בכל מקום ובכל זמן.
לא היה לי מושג כמה כוח צריך כדי להיות טרנס, עד שהפכתי לאחד כזה.
 |  |
Ⓒ כל הזכויות שמורות לאור מרוני
Comments