חרדה, חוסר תפקוד והדרך להחלים

"אני לא יוצאת מהבית. לא מסוגלת לעבוד, או לתפקד. הראש כל הזמן עסוק במחשבות טורדניות, אז אני לא מסוגלת ללמוד. אני כל הזמן מדמיינת את ההכי גרוע. אני אצא מהבית ויפגעו בי, או שאשכח לכבות דוד או גז ואחזור לבית שרוף. או שיסתכלו עליי ברחוב. אני יודעת שהם מדברים עליי, שהם צוחקים עליי כשהם רואים אותי ברחוב, וזה מקפיא אותי. כדי לצאת אני צריכה להתלבש בבגדים שיסתירו אותי. גם בקיץ אני מתלבשת בשלוש ארבע שכבות, וזה לוקח לי לפחות שעה, ואז אני מזיעה... כל כך חם לי שאני נחנקת. וכולם מסתכלים עליי, אז אני מרכיבה משקפי שמש וקפוצ'ון... למה הם מסתכלים עליי? אני מנסה ללכת בשולי המדרכה, רחוק מהם, אני עוקפת אותם כדי לא להפריע להם... והם כל הזמן מדברים עליי ומסתכלים עליי..."

"גם כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי. אני מסוגלת לקפוא או להתעלף באמצע הרחוב, בגלל שמישהו זרק משהו או צעק. הצעקות מקפיאות אותי, לא יכולה עם האלימות שיש ברחוב."

את המונולוג הזה שמעתי יותר מפעם אחת ממטופלים.ות שלי, שמתמודדים.ות עם חרדות קיצוניות שמקורן בפוסט טראומה מורכבת, כתוצאה מפגיעות קשות בילדות ואחר כך בהמשך חייהם.ן.

החרדות הללו מביאות לטקסים ולסוג של הסכמים עם העולם:

• אני אצא אם ינגנו את השיר הזה ברדיו הבוקר...

• אני אצא וכשאחזור אתקלח כדי לשטוף מעליי את הלכלוך שאני מביאה מהחוץ... מקלחת שתימשך שעה עד שלוש שעות, גם תחת מים קרים בחורף, בסיבון מתמשך וחוזר...

• אני אצא אחרי שאלך למטבח ואנקה אותו ואז אספור עד מאתיים, ואז אספור שוב כדי לוודא שלא דילגתי על שום ספרה...

חלק גדול מההתנהגויות החרדתיות מתחפשות ל-OCD. לפעמים הן לא מתחפשות אלא משתלבות בו.

והחרדה הופכת בהדרגה לאימה.

אם בהתחלה החרדה הייתה מקומית, מתווספות לה עוד ועוד שכבות של חרדות, שהופכות את ההתגברות על החרדה הראשונית לכמעט בלתי אפשרית.

והגוף? הוא מתכווץ, קופא, מנסה להסתתר, רועד, מזיע... הלב פועם כמטורף כשמנסים להתמודד מול אחת החרדות הללו וכל מה ששומעים מבפנים זה לאאאאא אחד גדול.

ההתמודדות עם חרדות קשה ודורשת יאוש מהמצב הקיים ונכונות לבטוח בי שאעמוד לצדך כדי לסייע לך בתהליך הקשה הזה.

בתוך היאוש נמצא גם את התקווה - תקווה לחיים נורמטיבים בהם יש חברויות, קשרים זוגיים, יציאות מהבית בלי להזדקק לטקסים או לעונשים, יכולת לקיים תקשורת עם הזולת, אולי אפילו לעבוד יום אחד...

אני זוכר מטופלת שלי שמספרת לי שהנה, היא תפקודית עכשיו. היא מצליחה להוציא את הכלב שלה שלום פעמים ביום לטיולים. עבורה זה היה ניצחון, אחרי שתקופה ארוכה לא הייתה מסוגלת לצאת מהבית כלל. מטופל אחר העז לרדת עד לכניסה לבניין שלו זה היה סמן שסימנו בדרך - ההוכחה בעבורו.ה שהינה פחדת נורא ולא קרה שום דבר רע. מפה אפשר להתקדם הלאה.

כדי להתגבר על החרדות אנחנו חייבים לנווט יחד אל הטראומה הבסיסית - זו שיצרה את החרדות. ומדובר בתהליך ארוך, עדין, סבלני מאוד שלא ניתן להאיץ בו. תהליך טיפול מוכוון טראומה, שמאפשר לשחרר אותה במקום המוגן של הטיפול.

כשמתחילים להשתחרר מהטראומה - מתחילים להשתחרר מהחרדות. ותמיד אני נדהם מהקצב המופלא בו התנועה מתחילה ואז הולכת ומתחזקת לכיוון השחרור מהאימה שאחזה במטופל.ת כל חייה.ו.

בטיפול נלמד להציב גבולות שיגנו על המטופל.ת ושישחררו אותו.ה מהכורח להימנע מהחיים - כורח עליו עונות החרדות.

אם את.ה קורא.ת את הטקסט הזה ומוצא.ת לו הד בנפשך, אני מזמין אותך לפנות אליי לטיפול.

אני מטפל בכפר ורדים או בזום.

אור מרוני, מטפל נפשי מומחה בטראומה 052-5634826